האם לא מתחשק לכם לפעמים לשוטט בחיפה, ככה סתם?

האם לא מתחשק לכם לפעמים לשוטט בחיפה, ככה סתם?
לצאת לרחוב ולתת לחיים לקחת אתכם לאן שנושבת הרוח?
האם אתם לא מתגעגעים להתבונן בעוברים ושבים, בחנויות הראווה, בעסקים, בסדנאות, בנגריות, בזגגים, בחנויות הפרחים המציגות סידורי פרחים טריים כל בוקר על המדרכה, במאפיות המציגות לראווה לחמים טריים ועוגות פרי טריות ומבריקות?

לשוטט בעיר.
ככה סתם. כביכול ללא מטרה.

האם יש מקום בחיפה שבו אפשר ככה סתם, ליהנות משיטוט עירוני?

מפליא, אבל יש דבר כזה שנקרא 'אומנות השיטוט העירוני'. המונח בצרפתית הוא Flânerie, ואילו 'משוטט' נקרא Flâneur. התופעה מוכרת עוד מהמאה ה- 16 וה- 17, אז נחשבה בעיקר כאקט של טיול חסר תכלית, ואפילו התבטלות ועצלות. רק במאה ה- 19 קיבל המונח עומק ומשמעות כאשר סופרים והוגי דעות רבים, ביניהם הסופר הצרפתי צ'ארלס בודלייר, ראו את תופעת השיטוט בהיבטים חברתיים ואנושיים חיוביים. כאשר משוטטים בעיר פוגשים, לומדים ומבינים את החברה ואת העולם. בודלייר מדבר על המשוטט שנמצא מחוץ לביתו ויחד עם זאת העולם הוא ביתו; על יכולתו להיות במקום ציבורי ולמרות זאת להישאר עלום שם, אינקוגניטו, נחבא מן העולם; על יכולתו להתמזג עם הקהל כפי שהציפור מתמזגת עם האויר והדג עם המים; המשוטט הוא המאהב של העולם.

כך כותב בודלייר:

The crowd is his element, as the air is that of birds and water of fishes. His passion and his profession are to become one flesh with the crowd. For the perfect flâneur, for the passionate spectator, it is an immense joy to set up house in the heart of the multitude, amid the ebb and flow of movement, in the midst of the fugitive and the infinite. To be away from home and yet to feel oneself everywhere at home; to see the world, to be at the centre of the world, and yet to remain hidden from the world—impartial natures which the tongue can but clumsily define. The spectator is a prince who everywhere rejoices in his incognito. The lover of life makes the whole world his family, just like the lover of the fair sex who builds up his family from all the beautiful women that he has ever found, or that are or are not—to be found; or the lover of pictures who lives in a magical society of dreams painted on canvas. Thus the lover of universal life enters into the crowd as though it were an immense reservoir of electrical energy. Or we might liken him to a mirror as vast as the crowd itself; or to a kaleidoscope gifted with consciousness, responding to each one of its movements and reproducing the multiplicity of life and the flickering grace of all the elements of life

Charles Baudelaire, The Painter of Modern Life, (New York: Da Capo Press, 1964). Orig. published in Le Figaro, in 1863

את התופעה הגדיל לנתח הפילוסוף ומבקר הספרות היהודי וולטר בנג'מין, שראה את האדם המשוטט כחוקר תרבות. התובנות החשובות של וולטר בנג'מין על החברה הקפיטליסטית הגיעו משיטוטו בפאריז בתחילת המאה ה- 20. בנג'מין כתב יצירות המופת על ערים רבות בעולם דרך עיני המשוטט. חוקרים רבים עסקו בנושא זה לאחריו, ועוסקים בזה עד היום.

אל לנו לזלזל בשיטוט העירוני.

אין מדובר בצורך 'פונקציונאלי' כפי שמספקות שכונות המגורים (הנותנות לנו קורת גג), בתי הספר (המעניקים לנו מרחב חינוכי), המרכזים המסחריים (הממלאים את צרכינו היום-יומיים למזון וביגוד במקרה הטוב, ואת יצר תרבות הצריכה שאינו יודע שובע במקרה הרע), איזורי התעשייה (המנחמים אותנו עם סביבות תעסוקה).
שיטוט עירוני אינו נמנה על אף אחד מהצרכים הבסיסיים הללו, ולמרות זאת, מדובר בצורך אנושי וחברתי חשוב – מפגש עם העולם המכיל חדשנות, שינוי, הפתעה, עניין, ריגוש ואף מיסתורין.

במהלך עשרות המפגשים שקיימתי עם תושבי חיפה במהלך המירוץ לראשות עיריית חיפה, השמעתי לא אחת את הביקורת הנוקבת שיש לי על הפרויקטים היזומים של עיריית חיפה 'קמפוס הנמל' וגם 'מתחם 21' בשוק התורכי. כוונתה של העירייה לשקם את העיר היתה אמנם מצוינת, אבל שיטתה אינה מקצועית. הביקורת שלי התבססה בעיקר על ההיבטים הכלכליים של פרויקטים אלה. לצערי, הם היו אמורים לחולל שינוי כלכלי, עיסקי ותרבותי עמוק בעיר חיפה, וככאלה – הם נכשלו. כשאומרים לי אנשים 'צריך סבלנות, תני צ'אנס', אני מסבירה שאחרי שנים כה רבות של השקעות כספיות עצומות, משהו שם עובד לא נכון. הלוואי וזה ישתנה בקרוב. אני בספק.

הכשלון אינו נמדד רק בהיבטים כלכליים, בשורת רווח והפסד, במצב העסקים או ערך הנדל"ן.
האם מתחמים אלה מרגישים כמו עיר אמיתית? התשובה מפי תושבי העיר איתם שוחחתי על הנושא היתה חד משמעית – שלילית.

כשאני רואה את השלטים של עיריית חיפה המפוזרים לאורך עורקי התחבורה הראשיים בעיר ומזמינים להופעות בשוק התורכי – אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
מה אומרים השלטים, בעצם?
הם אומרים: בואו ביום חמישי בין השעה 21:00 ל- 23:00 ותראו איך מרגישה עיר אמיתית.
הם אומרים: אל תגיעו ביום אחר, או ארבע שעות מוקדם יותר, כי אז לא תזכו להרגיש מהי עיר אמיתית…
כל עוד העירייה שופכת כסף על אירועים ויוזמות, ישנה תחושה שהמקום חי. כאשר העירייה אינה שופכת כסף – המקום מת.
האם כך צריכה להתנהל עיר אמיתית?

עיר אמיתית מאפשרת לנו לצאת ולשוטט בה, בכל שעה, ובכל מקום.
לא רק במקום אחד מוגדר, לא רק למען מטרה אחת מוגדרת. בלי לוחות זמנים, בלי הופעות יזומות, ובלי שמזמינים אותנו בשעה מסוימת, או בכלל.
עיר אמיתית היא עיר מעניינת, מרגשת, עיר שמשנה את פניה מידי יום, עיר שמביאה אותנו למקומות לא צפויים.
עיר אמיתית צריכה להיות חלק מהחיים שלנו, לא רק כשאנחנו 'צריכים' לקנות משהו, או כשאומן תל-אביבי מגיע לבדר אותנו בהופעה בערב.

לשוטט בעיר זה לעשות אהבה עם העיר.
אני חולמת על היום שבו אנחנו, החיפאים, נחזור לעשות אהבה עם העיר שלנו, ונתרגש ממנה מחדש.