חיפה מתקדמת! אבל אחורה…

השבוע התפרסמו שלוש ידיעות שכביכול אינן קשורות אחת לשניה: הראשונה, סטטוס של שר התחבורה ישראל כץ בפייסבוק, המתהדר בבניית כבישים מהירים בחיפה שמשנים לתושבים את איכות החיים. השנייה הופיעה בשער העיתון המקומי כלבו, ובישרה לנו על גזירת מס חדשה שתושת על כל תושב שיבנה את ביתו (ואפילו רק ירחיב את ביתו), עבור עלות פיתוח המרחבים הציבוריים – גן, כיכר או טיילת. השלישית, כתבתה של טלי שמיר מכלכליסט על ספרו החדש של העיתונאי הקנדי צ'רלס מונטגומרי "עיר שמחה" שם הוא מסביר מדוע תושבי הערים בריאים ומאושרים יותר מאנשי הפרברים.

 ממליצה להתחיל לקרוא דווקא את הכתבה השלישית. היא מאירת עיניים, מעוררת קינאה וצובעת את האישים העומדים מאחורי שתי הכתבות הראשונות באור מגוחך, לא מקצועי, ואפילו במידה רבה – פתטי. שני אישים פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל לא מבינים את ה- א"ב של תחום העיסוק שלהם: שר תחבורה שאינו מבין כי איכות חיים גבוהה בעיר מושגת דווקא באמצעות תחבורה ציבורית יעילה ומדויקת, וראש עיר שאינו מבין כי איכות חיים גבוהה בעיר מושגת דווקא באותם מרחבים ציבוריים איכותיים המאפשרים לבני האדם לחיות טוב גם אם לא מצויה הפרוטה בכיסם.

 Image

בספרו של מונטגומרי "כל הערים השמחות" מסופר על ראש העיר לשעבר של בוגוטה בירת קולומביה, אנריקה פנלוסה, שהחליט להפוך את העיר הענייה לניסוי חי באושר אנושי. הוא זרק לפח תוכנית לבניית כביש ראשי חדש והשתמש בכסף ליצירת מאות קילומטרים של שבילי אופניים, לחיזוק התחבורה ציבורית, להקמת פארקים ולבניית רחבות ציבוריות. הניסוי עבד. "העיר הראתה לאזרחים שאכפת לה מהם – לא משנה מה המעמד שלהם", אומר מונטגומרי. "סקרים העידו על עלייה ברמת האופטימיות של התושבים".

 Image

לפני שאתם צוללים לכתבה, הנה עוד כמה נקודות מעניינות עפ"י מונטגומרי: >> כאשר אדם נאלץ לנסוע לעבודה יותר מ־45 דקות הסיכוי שלו להתגרש גדל ב־40%. >> כאשר אנשים נחשפים לריאות ירוקות הם נוטים להיות נדיבים יותר. >> ספסל הפונה להמון פופולרי פי עשרה מספסל הפונה לערוגת פרחים. >> במקומות כמו ניו יורק, מונטריאול או מרכז תל אביב אנשים נוטים ללכת קילומטר או יותר כדי להגיע לחנויות ושירותים. הם עושים את זה כי זה נוח, מעניין וכיף. אבל במתחמי קניות עם חניונים אנשים לא הולכים אפילו 200 מטר, כי זה לא כל כך נעים. >> אנשים שחיים בשכונות נעימות להליכה, שכונות שבהן השירותים והחנויות משולבים עם המגורים, נוטים להיות בריאים יותר. בארצות הברית הם שוקלים בממוצע 4.5 ק"ג פחות מתושבי הפרברים, שם החיים תלויי מכונית. >> הסיפוק של אדם שיש בחייו לפחות אדם אחד שהוא יכול לסמוך עליו (גם אם זה רק אחד) גדל במידה שווה לסיפוק שמניבה העלאה של 50% במשכורת. עיר היא מקום בו הסיכוי להיפגש עם אדם כזה הוא גבוה יותר.

 בכתבה מוצגים נתונים מחקריים פורצי דרך על כך ש"עיר יכולה להיות ידידותית למכוניות או ידידותית לבני אדם, אבל לא גם וגם". למי שלא שם לב, ישנו מאבק קשה על המרחב, מאבק עיקש על כל סנטימטר מרובע בעיר. זהו מאבק בין 'הזנים העירוניים הנעלים' (מכוניות) ובין 'הזנים העירוניים הפחותים' (בני האדם). מדובר במאבק בין המדרכה לבין מקום החניה, בין הואדי לבין הכביש המהיר, בין שדרת העצים לבין נתיב האספלט הנוסף, בין האויר הנקי לבין שריפת אגזוז המכונית. ערים רבות בעולם פועלות על פי האמונה שהולך הרגל הוא הזן החשוב יותר. אבל בערים אחרות, חיפה ביניהן, הולך הרגל מפסיד במערכה אפילו לפני שהתחילה. למה? כי כך מבינים הפוליטיקאים, כך הם רוצים, כך הם החליטו. שמעתי אותם אומרים לא אחת "כי כך הציבור רוצה". אז כן…. המציאות כזו גם כי לכך התושבים הורגלו. ועד שהתושבים לא ידרשו מציאות חדשה, אנחנו נמשיך לראות איך ערים אחרות בעולם צועדות קדימה וחיפה צועדת אחורה. בצעדי ענק. האם מישהו יכול להסביר את התופעה המוזרה: כאשר אנחנו נוסעים לסופי שבוע בחו"ל, אנו משלמים הון עצום כדי להיות הולכי רגל לכמה ימים, אבל אחרי שאנחנו חוזרים הביתה אנו לא חושבים אפילו לרגע שמגיעה לנו איכות חיים הזו גם בבית??

 חיפה היא עיר שבה כלי הרכב מקבלים עדיפות על פני בני האדם, ובכך היא חולה כבר שנים רבות. זה חלק מהוויה עירונית שהושרשה כל כך עמוק, עד כדי כך שראש העיר מרגיש בנוח לגבות מס על בנייה ותחזוקה של מרחב ציבורי המשרת את הולכי הרגל, אבל לא חושב לגבות אגורה וחצי אגורה על הקמה ותחזוקה של המרחב הציבורי המשרת את כלי הרכב. מדובר בהחלטה מקוממת עד מאד: דווקא המרחב של הולכי הרגל הוא זה ששומר לנו על הבריאות ועל האויר הנקי. מרחב המכוניות מזהם והורס את הסביבה. אם כך, מה ההגיון במס? התשובה היא שאין הגיון. יש בהחלטה זו עולם ערכים בעייתי שאינו רואה את בני האדם, את הולכי הרגל, את הילדים, את הנשים, את המבוגרים, את מחוסרי האמצעים, את הספורטאים, את רוכבי האופניים. יש בהחלטה זו ראייה מצומצמת הסופרת אך ורק את העסקים הקשורים למשק המכוניות הריווחי. יש בהחלטה זו פוליטיקה שאינה רואה את בני האדם. או לפחות לא את כולם.

קיראו בכתבה על בוגוטה ועל ראש העירייה שלה לשעבר, אנריקה פנלוסה, הרוכב על אופניים ברחובות העיר, ומי שנחשב היום למהפכן עולמי של תכנון עירוני. לקנא.

בקרוב אצלנו.

1097678_720975334602894_1101444126_o

תגובה אחת ל-“חיפה מתקדמת! אבל אחורה…

  1. לפעילות של שר התחבורה למען פיתוח כבישים ע"ח תחבורה ציבורית, יש השלכה ישירה על זינוק ברכישת רכב פרטי כפי שקרה בינואר האחרון (נרכשו 27,207 כלי רכב חדשים). כל הגורמים שקשורים מענף הרכב מרוויחים וכך גם האוצר. מכך מרוויחים גם רבים שמצליחים להעביר לכיסם בקלות בלתי נסבלת, סכומי עתק מאותם תקציבי פיתוח בהיקפים של מיליארדים. למרות המלל הרב הנושא של תחבורה הציבורית עדיין מדשדש !

הוספת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s